הבוקר בלי כוונה הרגשתי לחץ ודיכאון. הסתכלתי על זה שוב והבנתי שהאמונה שיוצרת אצלי את הלחץ והדיכאון זה שאני צריך להיות “מושלם” בשביל להרגיש אושר. אבל, יש כל כך הרבה תנאים שצריכים להתקיים בשביל שאני אהיה “מושלם” – עד כדי כך שזה כמעט בלתי אפשרי להשיג את כולם. עף אל פי כן, השגתי את ה”מוש” הזה בעבר. ורק כדי לגלות ריקנות בצד השני. ורק תוך 2 שניות תמימות מההגעה לתחנת האושר.
לאחרונה הדחיינות גם הצטרפה למסיבה. אני לא מנסה דברים. לא מתחיל דברים. כי אני יודע שאם הם לא ייעשו בצורה מושלמת אז לא אעריך אותם בכל מקרה. רוב חיי, המבקר הפנימי בראש הביא אותי להישגים מדהימים. איכשהו, אני מרגיש שאם אני לא מבקר את עצמי ומעניש את עצמי, אף פעם לא אגיע לשום מקום ולא אשיג שום דבר. אבל האמת היא שעכשיו אני לא עושה באמת כלום. חייבת להיות דרך אחרת.
הצורך שלנו במושלם זו סוג של שליטה. יש לנו בראש אמונה קודחת שמבקרת אותנו להאמין באמונה שאם אני “מושלם” (וואטאבר זה אומר) אז אנשים יעריכו ויאשרו אותי ואז ארגיש ערך עצמי. על ידי האמונה ש”אני יכול לשלוט איך אנשים ירגישו כלפי על ידי זה שאהיה מושלם”. הצורך לשלוט ברגשות של אחרים לגבינו מגיע מהעברת אחריות. העברת אחריות על הערך הפנימי שלנו אל אחרים. זה צורך שמגיע מהאמונה השגויה שאם מישהו אוהב אותך אז יש לך ערך, ואז תוכל להיות מאושר. אבל הריקנות חוזרת תוך 2 שניות. להיות מושלם זה מעייף והריגוש חולף מאוד מהר.
בנוסף, הנסיון להיות מושלם כדי לקבל אישור מאחרים גורם לדחיינות. הפחד מכישלון יכול להיות חזק כל כך שהוא עוצר אותך מלקחת פעולות שאתה צריך לקחת. אדם המטיל על עצמו את לעשות רק דברים “מושלם” כובל את עצמו בשרשרת דמיונית עבה מאוד שמכבידה על היצרנות והיצירתיות שלו.
לא יכולה להיות דרך אחרת? כן- יש דרך אחרת.
כשאת מחליטה להגדיר את הערך האישי שלך במקום לתת לאחרים את האחריות הגורלית הזאת אז את עוצרת את הדאגה של מה אחרים יחשבו וירגישו כלפייך. הבעיה היא שלרובנו, ההורים והדמויות הבוגרות שבחיינו עיצבו את הערך האישי שלנו. וכשגדלנו, העברנו את השליטה הזאת לאחרים. אבל בנקודה כלשהי חייבים להעביר את השליטה הזו על הערך האישי שלנו למקום גבוה יותר, חכם יותר, “רוחני” יותר, מקום שהוא בעיקר שלנו.
אנו צריכים לעבור ממצב של הנחיה חיצונית למצב של הנחיה פנימית – אישית וסובייקטיבית. כל עוד הערך האישי שלנו מבוסס על הישגים – אנו נדאג לגבי התוצאות. אבל אם הערך שלנו מבוסס תכונות פנימיות כגון חמלה, והיכולה לדאוג ולשים לב, אמפתיה ושמחה אז ההישגים לעולם לא יפילו את רוחנו. זה ישחרר אותנו ליצור בכיף, במחשבה שאפשר לעשות טעויות ועדיין להשאר עם ערך אישי. שלמות אף פעם לא תכנס לתמונה אם ההישגים שלנו הם ביטוי של שמחה וכיף לעומת דרך של שליטה על מה אחרים יחשבו עלי.